<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין ל"ת קצ"ט שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף כח:</h2>
שאלה. וקשה לי מה שאמר ז"ל במל"ת קצ"ט שאכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר איסור לאו, ושהוא לאו בפ"ע כמו לאו דחמץ בפסח, וראייתו מדא"ר יהודה (כ"ח:) מניין חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכל עליו חמץ ומאומרם (ד':) דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא ואמר ז"ל כך מצאנו לשון כל הנוסחות המדוייקות שנקראו לפני זקני התלמוד. גם הביא ראיה מאומרם (ב':) עבוד רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא. ואמר ומי שעבר ואכל החמץ אחר חצות לוקה. וקשיא לי בהא נמי דהא לא אשכחן דמאן דסבר לה בלאו אלא ר' יהודה ופליג עליה ר' שמעון בפרק כל שעה (כ"ח.:), דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר בלאו וכרת דברי ר' יהודה רש"א חמץ תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת [לפני זמנו] ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. וברירנא טעמיה דר' יהודה משום דכתיבי תלתה קראיי חד ולא יאכל חמץ וחד כל מחמצת לא תאכלו וחד לא תאכל עליו חמץ, חד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו, ור"ש אצריך תרי מיניהו ואייתר ליה חד לתוך זמנו ואוקימנא (כ"ט.) מתני' דלאחר זמנו בר' שמעון וקנסא קא קניס. ואיפסיקא הילכתא בהדיא כותיה בין לפני זמנו בין לאחר זמנו דאמר רבא (ל'.) הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במה שהוא כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. והאי שלא בזמנו משמע בין לפני זמנו בין לאחר זמנו, דזמנו אינו אלא תוך המועד, ובתרויהו לר"ש מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן בין לפני זמנו בין לאחר זמנו. דהכי קאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר. איסורא דאורייתא הוא דליכא הא איסורא דרבנן איכא. וסוגיא דגמרא כר' שמעון היא בלפני זמנו דתנן (כ"א.) עיבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עלה (כ"א:) פשיטא כלומר אם עיבר זמן ביעורו שהוא יום ארבעה עשר שאסור בהנאתו ואהדרינן לא נצרכה אלא לשעות דרבנן דאמר רב גידל א"ר חייה בר יוסף אמר רב המקדש בשש שעות ולמעלה וכו'. והני שש שעות דאמר רב אינן אלא מחצות ולמעלה ולאו אששית קאיי דהא שעות דרבנן קאמר ורבותא קמ"ל רב דאע"ג דמדרבנן נינהו אין חוששין לקידושיו דכל מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה.
וראייתו ז"ל מאומרם (ד':) דכולי עלמא מיהא חמץ מש שעות ולמעלה וכו' עד סוף המאמר, מאי נפקא לן מינה. בין להנך נוסחי דגרסינן בהו אסור סתמא בין להנך נוסחי דגרסינן בהו אסור מדאורייתא לא נפיק מינה שיש בו איסור לאו דאכילה והנאה ולא איירינן אלא באיסור עשה דביעור בלבד והכי קאמרינן דמיהא מתני' דתנן ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע וכו' שמעינן ששניהם מודים דמשש ולמעלה מדאורייתא מצוה לבער את החמץ. תדע דלא איירינן אלא במצות ביעור ואיסור עשה בלבד דהא כדפשטינן בעיין כולהו אמוראיי וכולהו תנאיי לא מייתו ראיה אלא מאך ביום הראשון תשביתו דעשה השבתה הוא. אביי אמר (ד':00, ה'.) כיון דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא ליכא לאוקומי אך ביום הראשון תשביתו אלא בי"ד ששבעת ימים משמע מתחלת ליל חמשה עשר ולא צריך קרא. ותנא דבי ר' ישמעאל הם הכי נמי לא אתא אלא לפרש שביום הראשון תשביתו הוא ארבעה עשר, דאשכחן ארבעה עשר שנקרא ראשון. וכן נמי רב נחמן בר יצחק דאמר ראשון מעיקרא משמע מוכיח דמצות השבתה מי"ד היא. וכן נמי רבא לא אייתי לא תשחט על חמץ אלא ללמד שלא נאמר אך ביום הראשון תשביתו אלא על י"ד ולא על חמשה עשר שהרי נצטוינו שלא לשחוט את הפסח ועדיין חמץ קיים דמשמע שמצוות ביעור קודם שחיטתו וליכא למשמע מלא תשחט איסור לאו בחמץ. שלא חייב הכתוב אלא השוחט על החמץ ולא משום מציאת חמץ ולא משום אכילתו. וכן מיהא דתניא אך ביום הראשון וכו' כולהו תנאיי לא אתו אלא ללמד שאך ביום הראשון הוא י"ד ולא ט"ו ולמ"ע דהשבתה בלבד במצות השבתה הא תלמודא דבני מערבא (פ"א רה"ד) פליג אתלמודא דידן אליבא דר' מאיר. דאינהו קא סברי דר' מאיר סבר משש שעות ולמעלה מדבריהם ור' יהודה סבר משש שעות ולמעלה דבר תורה ואמרי מאי טעמ' דר' מאיר אך ביום הראשון זה חמשה עשר וכו'. ואנן סברינן דר' מאיר כר' שמעון ס"ל באיסור אכילה שאינו אלא מתחלת הלילה, אלא במצות השבתה כולי עלמא לא פליגי דבארבעה עשר. עד כאן לא פליג תלמודא דידן אדארץ ישראל אלא בעשה אבל בלאו דלא תאכל כולי עלמא לא פליגי דר"מ סבר מערב חמשה עשר הוא איסורא דאורייתא כר' שמעון, ואיסור אכילה והנאה משש שעות ולמעלה אינו אלא מדרבנן, אי אמרת בשלמא דבעיין לעשה דהשבתה ואיסור הנאה דרבנן היינו דקא סמכינן ליה להני קראיי אלא אי אמרת אליבא דר' יהודה בעינן לה מנא לן דמדאורייתא אסור באכילה אמאי לא פשטינן מלא תאכל עליו חמץ כדקתאני בברייתא בפירוש בפרק כל שעה (כ"ח:) ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכל עליו חמץ בלא ספיקות ולא קושיות כדברי אביי ורבא ושאר רבנן. אלא ש"מ מדלא פשטינן הכי דלית הילכתא כר' יהודה ולא אצטריך תלמודא אלא למילף שמתחלת שבע ולמעלה איסור עשה דהשבתה וששית מתחלפת בשביעית ואיסור הנאה דמדרבנן הוא כר' שמעון, אבל לר' יהודה לא אצטריך דבפירוש קתאני לה. ובפירוש מוקמי בירושלמי דברי רב אליבא דר' מאיר דאי כר' יהודה לא צריך. דהכי גרסי' התם (ה"ד) אמר רב דברי ר' מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום א"ר הונא ויאות אילו ראה חטים קורטבניות במדבר דלמה טבן אינון במועדא כלום. והאי דקא פסיק רב (י"ג.) הלכה כר' יהודה לא פסיק אלא לעניין תלייה בחמישית משום דחמץ לכל מסור ודילמא אתו למיטעא ולמיכל בשביעית, א"נ משום ליקוט עצים, ושביעית גופה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וליכא למשמע מינה דהילכתא כותיה באיסור אכילה. ועוד אי אמרת דבעיין לאיסור הנאה היכי פשיט לן אביי מאך ביום הראשון כר' יוסי הגלילי, ור"י הגלילי אפילו בתוך שבעה לית ליה איסור הנאה כדתניא (כ"ח:) ר"י הגלילי אומר ותמה על עצמך וכו'. ואי אמרת דמדמקשינן גבי גלוסקא (ז'.) וניבטלה בשית ופרקינן כיון דאסרוה רבנן כדאורייתא דמיא שמעינן דשבע דאורייתא אסורה בהנאה, הא לא קשיא ולא מידי. דהכי קאמרינן מעיקרא (ו':) דילמא משכח לה לבתר איסור' דלא ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל לה דא"ר אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו שלאדם וכו' וחמץ משש שעות ולמעלה. שהוא תחלת שביעית. ואע"ג דהני שעות מדרבנן נינהו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. הדר אקשינן (ז'.) וניבטלה בשית, שאינה מעיקר התקנה אלא משום חששא שמא תתחלף בשבע, ופרקינן כיון דאסרוה רבנן ואע"פ שאינה אלא משום חששא בעלמא בגזרה אחת נגזרה והרי היא אסורה בהנאה וכעין דאורייתא דמיא. ותדע דכל מידי דמשום חששא כעיקר התקנה דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה וכו', וחיטי קרדניאתא אפילו בתוך המועד אין איסורן אלא מדרבנן, אפילו הכי בשעות דרבנן אסירן נמי בהנאה, הכי נמי בהנאה הכי שעה ששית אע"ג דמשום חששא דשביעית דמדרבנן היא איסור הנאה היא ולא מצי לבטולה. ודברי רב הא קא ברירנא דכר' מאיר ולא כר' יהודה. הולכך אין איסור חמץ בל"ת מדאורייתא אלא בתוך המועד בלבד כר' שמעון כדאפסיקא הילכתא בהדיא. ובתוספתא (פ"א ה"ז) גרסי' לה בלשון חכמים דתניא האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח ה"ז בל"ת ואין בו כרת דברי ר' יהודה וחכ"א כל שאין בו כרת אין בו ל"ת. ולא עוד אלא כשאסר ז"ל בספר החבור (חמץ פ"א ה"ט) אסר בין באכילה בין בהנאה מדאורייתא וכשאסר בספר המצות לא אסר אלא באכילה בלבד. והדבר צ"ע ולפנים ולפני לפנים.
התשובה משלים כנגד כולם. מן התימה אומרך, יצליחך ה' יתעלה, שההלכה כר' שמעון שהחמץ ביום ארבעה עשר אינו באיסור מן התורה כמו שאמרת וגזרת מותר כרבי שמעון ודייקת "איסורא דאורייתא הוא דליכא הא איסורא דרבנן איכא" ואחר זה אמרת שהוא בעשה לאומרו יתע' תשביתו שאור. מי יתן וידעתי. וכי איסור עשה אינו מדאורייתא ומותר מדלא הוי בלאו. ויישוב הסתירה שבדבריך הוא מה שנראה מדבריך שהשבתת החמץ ובטולו חיובו מיום ארבעה עשר אחר חצות, ואכילתו מותרת מן התורה עד ליל חמשה עשר, אחר חיוב השבתתו וביעורו מרשותנו כמו שאמר יתעלה תשביתו שאור מבתיכם. ומי יתן וידעתי המותרת אכילתו גם למי שהקריב הפסח אע"פ שהוא לוקה על המצאו ברשותו בלבד אפילו לא אכלו לאומרו יתע' לא תשחט על חמץ דם זבחי, או אסורה אכילתו על מי שהקריב הפסח והם ישראל כולם זולת היחידים המועטים ומותרת לזולתם והם המעט מישראל שלא הקריבו הפסח בזמן הזה. על כגון זה ייאמר באמת רחמנא ליצלן מהאי דעתא. והראוי שתדעהו שר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה (ערובין מ"ו: וש"נ). אלא שסוגיא דגמרא ופסק ההלכה בחמץ לאחר זמנו כר' שמעון, ולפיכך יהיה חמץ לאחר זמנו מותר מה"ת כר"ש וישאר חמץ לפני זמנו שהוא יום ארבעה עשר אחר חצות אסור בל"ת דאורייתא כר' יהודה כדקי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה, ולא בא בחמץ לפני זמנו מה שידחה דעת ר' יהודה כמו שבא בחמץ לאחר זמנו. וזה הוא שנעלם ממך והביאך לזו הדעה התמוהה שלולא איסור הנקימה אמרנו לך זו באמת דעת הקראין שהחמץ מותר מה"ת ביום ארבעה עשר ואינו אסור אלא מלילי חמשה עשר כמו שאמרת. ואע"פ שהם ז"ל אמרו (יומא כ"ב:00, כ"ג.) כל תלמיד חכמים שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכמים וכשהוקשו מאמרו יתע' לא תקום ולא תטור השיבו לא קשיא הא במילי דאורייתא הא במילי דעלמא. ואילו מילי דאורייתא הם. וכשתתבונן בלשון התלמוד יתבאר לך חזוק חלקי מוסף להעיקר הכללי שההלכה כר' יהודה בחמץ לפני זמנו, והוא שכשחשב ר"ש (כ"ח:) לדחות ראיית ר' יהודה שהיא מניין לאוכל חמץ משש שעות ומעלה שהוא בל"ת שנ' לא תאכל עליו חמץ אמרו בתלמוד שפיר קאמר ר' שמעון לר' יהודה ואח"כ הגנו על ר' יהודה והקשו על ר' שמעון ובמסקנא (כ"ט.) נתקיימה הגנת ר' יהודה ולא נתקיימה טענת ר' שמעון. ויתחייב מזה קיום דעת ר' יהודה. כל זה מבואר שם בלשון התלמוד ונראית אמיתתו להמבין דרכו. ולא בעינן השתא לפרושי שקלא וטריא דתלמודא ולהאריך בו כהארכתך בהבאת לשונותיו.
ועוד מוכיח שההלכה בחמץ לפני זמנו כר' יהודה היות ר' ישמעאל סובר כשיטתו והוא שאומרו יתע' לא תשחט על חמץ דם זבחי מורה על איסור החמץ מזמן שחיטה נוסף למה שמורה על אזהרת השוחט, כמבואר בפ"ק דגמר פסחים (ה'.), ויהיה איסור חמץ יום ארבעה עשר מזמן שחיטה שהוא חצות בלאו. ור' עקיבה אינו חולק בזה אלא אמר אינו צריך. ונמצאת דעת ר' שמעון בחמץ לפני זמנו דחויה לענין פסק, דהוי יחיד לגבי רבים ואין הלכה כמותו. ועוד דרבא דהוא בתרא סבר כדעת ר' ישמעאל, שאמרו אח"כ בפ"ק רבא אמר אמר קרא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדאן חמץ קיים. וכשחשב מי שחשב לדחות זה ואמר ואימא כל חד וחד כי שחיט, באופן שלא יהיה הכתוב הזה מורה אלא על אזהרת השוחט בלבד, דחו סברה מוטעית זו ואמרו זמן שחיטה אמר רחמנא. וכל זה אינו אלא על דרך ההרחבה להרבות בראיות. כי מה שבארנו תחלה מחייב שההלכה כר' יהודה בחמץ לפני זמנו בלא ספק מבלי צורך לאלו הראיות האחרונות.
וממה שאמרו לא נצרכה אלא לשעות דרבנן [בלשון רבים] אמנם קשה, אבל יש לתרץ שהרי מיעוט רבים אינו אלא שתים ונתכוונו בזה לשתי השעות החמישית והששית שהן שעות דרבנן ששתיהן אסורות באכילה ואחת מהן אסורה בהנאה, ופירוש המאמר הוא לא נצרכה אלא לשעות דרבנן שההנאה במקצתן אסורה דאמר רב גידל וכו' והרבותא אשר השמיענו היא שאמר משש שעות ומעלה ולא אמר משבע שעות ולמעלה. ואע"פ שפירושנו בשעות דרבנן אינו אלא סברא מ"מ מוכחת אמיתתו מהכרח הענין שכבר הוכחה אמיתתו מזולת המקום הזה. גם צורת המימרא שהובאה לראיה המקדש משש שעות מורה למדקדק במלות ובעניין שהכוונה שעה ששית. ובכלל אין בנוסח מסופק כזה לדחות את הראיה החותכת שקדם ביאורה. וכל שכן כשאפשר ליישב הגירסא כמו שכתבנו. ואם נחפש אולי יימצא נוסח מדוקדק שעה דרבנן אע"פ שלא ראינו כך בנוסחאות התלמוד שהגיעו לידינו.
ולתמיהתך שלא הזכיר בספר מצות את איסור ההנאה שהביאו בחבור, כבר הקדמנו (תשו' י"א הוב' אצל ל"ת ע"ז) מה שאמר שאין כונת ספר מצות להביא ההלכה בשלימותה ולבאר דיני כל מצוה ומצוה אלא הכוונה הראשונה שבו ומטרתו ביאור המנויים והכרח מנייתם ואם נגרר בו דבר זולתו הרי זה מכוונה שניה.
וברור לנו שאין שאלה זו צריכה התבוננות יתירה וכל שכן שאינה צריכה לפנים ולפני לפנים. אלא שהקלות בדרך העיון או חומרתה, פתיחתה או סתימתה, היא מדרך היושר. וכל מודה במדת הבנתו ידעהו.
